חקירות, חקירות פרטיות, חוקרים פרטיים

חקירות פרטיות בביטוח ונזיקין

ההרצאה שתובא להלן, ניתנה במכון להשתלמות עורכי דין של לשכת עורכי הדין באוניברסיטת תל אביב ביום 23.3.04 וניתנה לנו באדיבות משרד עורכי הדין חיים קליר ושות' .

החומר המשפטי מבוסס על סקירות פסקי דין חקיקה והנחיות המפקח, המופיעות במלואן באתר האינטרנט, שכתובתו: www.kalir.co.il .

לעיון בסוגיות נוספות, אשר מפאת קוצר הזמן לא הועלו בהרצאה זו, הנכם מוזמנים לבקר באתר הנ"ל.

תוכן העניינים

1. בירור מקרה הביטוח וחבות המבטח

2. שימוש בחוקרים פרטיים

3. חיסיון חומר חקירה

4. שימוש בפוליגרף

5. כתבי ויתור, קבלה ושחרור

6. חובת המבטחת להודיע למבוטח את מלוא עמדתה.

1. בירור מקרה הביטוח וחבות המבטח

חזרה לנושאים הראשיים

א. שלוש פעולות נדרשות להפעלת המבטח

עם קרות מקרה הביטוח חייב המבוטח לנקוט בשלוש פעולות כדי להביא את המבטח לתשלום תגמולי ביטוח:

1.    לתת הודעה מיידית למבטח על קרות מקרה הביטוח (סעיף 22 לחוק הביטוח).

2.    להגיש תביעה בכתב למבטח (סעיף 23 (א) לחוק הביטוח).

3.    למסור למבטח תוך זמן סביר מקבלת דרישת המבטח מידע ומסמכים הדרושים לברור חבות המבטח או לשתף עמו פעולה בהשגתם (סעיף 23(ב) לחוק הביטוח).

ב. מקורות למידע ומסמכים

בתי חולים

רשומות רפואיות

המוסד לביטוח לאומי

פרוטוקולי ועדות רפואיות, נכויות, תגמולי מל"ל

משטרת ישראל

תיקי חקירה, עדויות, דו"ח בוחן תאונות דרכים,

פרטי מעורבים בתאונת דרכים

משרד הרישוי

רשיונות נהיגה, שלילת רשיונות, פרטי רכב,

עיקולים על רכבים גנובים

משרד הביטחון

סעיפי ליקוי בצה"ל, ועדות רפואיות,

דוחו"ת קצין תגמולים

מס הכנסה ומ.ע.מ

דוחו"ת מס הכנסה, דוחו"ת מע"מ, הכנסות

משרד החינוך

דוחו"ת תאונות, תיקים אישיים תלמידים,

גליונות ציונים תלמידים

משרד העבודה

דוחו"ת תאונות עבודה, דוחו"ת פיקוח

משרד הרווחה

מצב סוציאלי, עבר משפחתי

מינהל אזרחי

כניסות ויציאות מהרשות

רשם החברות

שעבודים, בעלות במניות, מנהלים

בנקים

מצב כלכלי, קיום חשבונות

משרד התחבורה

פרטי נהגים, טסט, רישיונות, רישומי בעלות

השירות המטאורולוגי

מזג אוויר, רוחות, הגדרות של סערה

מכון התקנים

תקנים של מוצרים, בדיקות תקינה

רשם המקרקעין/ מינהל מקרקעי ישראל

פרטי מקרקעין, בעלויות, שעבודים

חברות הביטוח

מדור תיאום ובקרה באבנר-תאונות קודמות

רשויות מקומיות

טיפת חלב, מהנדס העיר, מחלקות רווחה

ג. מועד הגשת התביעה בכתב

המחוקק לא קבע מועד להגשת תביעה בכתב, אולם למבוטח אינטרס להגיש תביעה כזו מוקדם ככל האפשר:

1. הגשת תביעה בכתב מאלצת את המבטח להתחיל בבירור חבותו (סעיף 23(א) לחוק הביטוח).

2. זכות המבוטח לתגמולי ביטוח נכנסת לתוקף רק 30 יום לאחר סיום בירור החבות
(סעיף 27 לחוק הביטוח).

3. רק הגשת תביעה בכתב מתחילה את מרוץ הריבית (סעיף 28(א) לחוק הביטוח).

ד. הכשלת בירור החבות

לפי סעיף 24(א) לחוק הביטוח, מבטח שלא קיבל הודעה מיידית או שלא קיבל מהמבוטח את המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, או שלא שיתף עמו פעולה בהשגתם, פטור מאותו חלק בתגמולי הביטוח שהוא היה מצליח לחסוך אילו ניתנו לו במועד ההודעה המיידית, המידע והמסמכים ושיתוף הפעולה.

אולם בכל מקרה המבטח יהיה חייב בתשלום מלוא תגמולי הביטוח כאשר:

        (1)    ההודעה המיידית, המידע והמסמכים ושיתוף הפעולה לא נמסרו, או נמסרו באיחור מסיבות מוצדקות.

(2)    אי מסירת ההודעה המיידית, המידע והמסמכים ושיתוף הפעולה, או האיחור במסירתם לא מנעו מן המבטח את בירור חבותו ולא הכבידו על הבירור.

ה. נטל לא קל של הוכחת נזק ממשי

העדר הודעה מיידית אם כן אינו פוטר את חברת הביטוח באופן אוטומטי. כדי לזכות בפטור או בהפחתה משיעור תגמולי הביטוח, על חברת הביטוח להראות כי נגרם לה נזק.

רכבו של אלי אסולין נפגע בתאונת דרכים. אסולין לא הצליח לאתר את הנהג הפוגע.

לעומת זאת הוא הצליח לאתר את מבטחת הרכב בביטוח מקיף.

הנהג המתחמק כלל לא הודיע לחברת הביטוח שלו על התאונה. הוא גם לא התגונן מפני התביעה שאסולין הגיש נגדו ולא התייצב לדיון בית המשפט.

המבטחת טענה כי אי קבלת ההודעה מאת מבוטחה פוטר אותה מלשלם כספים כלשהם לאסולין.

השופט יהושע בן שלמה, מבית המשפט המחוזי בתל-אביב[1], מסכים כי על המבוטח מוטלת החובה להודיע למבטחת מיד על קרות מקרה הביטוח ולמסור לה תוך זמן סביר מידע, מסמכים וכל עזרה מתבקשת אחרת.

מטרת חובה זו היא למנוע את החשש שמעבר הזמן ישלול אפשרות לברר את העובדות כהווייתן, דבר העלול להביא להגדלת חבות המבטחת מעבר להיקפה האמיתי.

גם כאשר ההכבדה אינה מכוונת ואינה מלווה בכוונת מרמה, רשאית המבטחת להפחית את תגמולי הביטוח המגיעים למבוטח.

כל זאת בתנאי שהמבטחת תוכיח - ונטל השכנוע מוטל עליה - כי מתן ההודעה במועד היה מאפשר לה להקטין את חבותה.

מידת ההוכחה המוטלת במקרה זה דורשת מהמבטחת להראות קיומו של נזק ממשי עקב אי מתן ההודעה על ידי המבוטח. אין להסתפק בהוכחת האפשרות התיאורטית שייגרם נזק.

נטל זה איננו נטל קל, מסביר השופט, אך הוא מתיישב עם מגמתו הכללית של חוק הביטוח, שהוא מעין חוק להגנת הצרכן, הבא לתקן, ולו במעט, את חוסר השוויון בין הצדדים לחוזה הביטוח.

בעניין זה, קובע השופט, המבטחת לא הוכיחה כי מתן ההודעה היה מאפשר לה להקטין את חבותה וכי נגרם לה נזק ספציפי כתוצאה ממחדלו של המבוטח.

למבטחת נמסרה הודעה על ידי הצד השלישי. הייתה לה אפשרות ללמוד על נסיבות התאונה מתוך עדותו של גורם אובייקטיבי - שוטר שגם רכבו נפגע באותה תאונה.

השופט חייב לפיכך את המבטחת לפצות את אסולין עבור מלוא הנזק שנגרם לו.

ו. טיפול בתביעות צד שלישי למרות העדר הודעה מצד המבוטח

סעיף 68 לחוק הביטוח קובע כי, על פי דרישת הצד השלישי, חייב המבטח לשלם לצד השלישי תגמולי ביטוח ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד.

חלק מחברות הביטוח נהגו לדחות תביעות צדדים שלישיים, רק בשל העובדה שלא קיבלו ממבוטחן הודעה על קרות מקרה הביטוח או שהן נתקלו בחוסר שיתוף פעולה מצדו.

ביום 9.12.98 הוציאה המפקחת על הביטוח הנחייה בה היא מפרשת את סעיף 68 כך שחברת הביטוח יכולה לטעון כלפי הצד השלישי את הטענות הכתובות בפוליסה שיש לה זכות לטעון כלפי בעל הפוליסה, אך היא אינה יכולה לדחות את דרישתו של הצד השלישי רק בשל העובדה שלא קיבלה הודעה מהמבוטח שלה או שהמבוטח שלה אינו משתף עמה פעולה.

המפקחת ממשיכה ומנחה את חברות הביטוח באשר לנוהל התקין לטיפול בתביעות צדדים שלישיים, כפי שהוא מתחייב לדעתה מחוק הביטוח, כדלקמן:-

"במקרה בו מגיעה לחברת ביטוח, דרישת צד ג' לתשלום תגמולי ביטוח, והמבוטח לא נתן כל הודעה לחברת הביטוח אודות מקרה הביטוח, על המבטח להודיע למבוטח על דרישת צד ג' בדואר רשום, ובמידה ולא התקבלה התנגדות המבוטח תוך 30 ימים, על המבטח לשלם את תגמולי הביטוח לצד ג'"

ז. מבטחי המשנה פשטו את הרגל

מתווך היהלומים חיים וינר, נשדד סמוך לבנין בורסת היהלומים. בתיקו היו חבילות יהלומים בשווי של כמיליון וחצי דולר.

בעלי היהלומים פוצו על ידי מבטחיהם ואלה האחרונים יחד עם היהלומנים שלא היו מבוטחים באו בתביעה אל מודיעין אזרחי אשר איבטחה בעת השוד את בניין הבורסה ומוצאותיו. חברת מודיעין אזרחי הפעילה את פוליסת ביטוח האחריות שברשותה וצירפה לתביעה את חברת הביטוח אררט.

התביעה נדונה בפני השופט אורי שטרוזמן מבית המשפט המחוזי בתל-אביב[2].

לאחר שקבע השופט שטרוזמן כי שומרי מודיעין אזרחי התרשלו בתפקידם. וכי הם צריכים לשלם 50% מהנזק, הוא נפנה לשאלה, האם חברת אררט חייבת לשפות אותם בסכומים בהם חויבה.

לפי הפוליסה התחייבה אררט לשפות את מודיעין אזרחי עבור תביעות שיוגשו נגדה בגין רשלנות מקצועית במשך תקופת הפוליסה. אולם, לטענת אררט, המבוטחת לא הודיעה לה במועד על התביעה, זאת בניגוד לדרישות הפוליסה בדבר דיווח מיידי.

השופט שטרוזמן לא קיבל את הסברם של אנשי מודיעין אזרחי כי הייתה להם טעות בהבנת פוליסת הביטוח וכי רק באיחור למדו לדעת שהפוליסה מכסה תביעות המוגשות בתקופת הפוליסה אף על פי שאירוע הרשלנות אירע לפני תקופת הביטוח.

השופט קיבל את טענת אררט כי האיחור הרב בהודעת מודיעין אזרחי על התביעה שהוגשה נגדה מנע מחברת אררט את האפשרות להיפרע ממבטחי המשנה אשר בינתיים, לפי העדות של אררט, פשטו את הרגל.

ח. הכשלה מכוונת של בירור החבות

עשה המבוטח או המוטב במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו, אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח אלא במידה שהיה חייב בהם אילו לא נעשה אותו דבר.

ט. מרמה בתביעת תגמולים

המבטח פטור מחבותו אם המבוטח בכוונת מרמה עשה אחד מאלה:



1. נמנע ממתן הודעה מיידית.

2. לא מסר את המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבות המבטח ולא שיתף עמו פעולה להשגתם.

3. עשה במתכוון דבר שהיה בו כדי למנוע מן המבטח את בירור חבותו או להכביד עליו.

4. מסר למבטח עובדות כוזבות.

5. העלים מהמבטח עובדות בנוגע למקרה הביטוח.

6. העלים מהמבטח עובדות בנוגע לחבות המבטח.

י. אבחנה בין מרמה להטעיה

חברת הביטוח הפניקס ביטחה את תכשיטיו של מאיר פאר, במסגרת פוליסה לבטוח דירה.
באחד הימים נפרצה דירת פאר. האחרון פנה להפניקס ודרש את תגמולי הביטוח עבור התכשיטים שנגנבו. אולם הפניקס דחתה את התביעה. לטענתה, תביעת פאר היתה נגועה במעשה מרמה, דהיינו במסירת עובדות כוזבות לשם זכייה בתגמולי ביטוח.

בפני השופטת רנה משל בבית משפט השלום בתל אביב, שדנה בעניין, הוצגו שני העתקים של הערכת תכשיטים חתומה בידי אליהו זזתי, בעל תכשיטים בבת-ים. שני העתקים היו כמעט זהים בתכנם למעט תאריך ושני פריטי תכשיטים שהוספו בכתב יד באחד ההעתקים. ליד הפריטים נרשם "לא נגנב".

במשפט העיד בעל החנות זזתי. הוא אישר כי אכן ראה את התכשיטים בעין, ועל סמך ראיה זו נתן את הערכת התכשיטים. אולם, הדגיש זזתי, התאריך ושני פריטי התכשיטים הוספו בדיעבד ולא על ידו.

במהלך המשפט שינה פאר את גירסתו לגבי התוספות. בתחילה הכחיש שאלה נרשמו על ידו. לאחר מכן הודה כי הוא זה שרשם את שני הפריטים. לא זו אף זו, בעדותו במשפט מסר כי הערכת התכשיטים בוצעה אחרי הפריצה כאשר בהודעתו לחוקר חברת הפניקס מסר כי ההערכה בוצעה לפני הפריצה.

לאחר שמיעת הראיות הגיעה השופטת משל למסקנה כי פאר הוסיף את הנתונים בטופס הערכה כדי "לנסות להגדיל את תגמולי הביטוח ו/או מסיבה אחרת כלשהי, מעשה זה יורד לשורש אמינות גרסת פאר". לפיכך, פטרה השופטת את חברת הפניקס מכל חבות.

הערעור על פסק דינה של השופטת משל הובא בפני השופטים יוסף גולדברג, אדמונד לוי, וד"ר אשר גרוניס.

אכן, קובעים השופטים, ניתן לשלול ממבוטח תגמולי ביטוח אפילו בשל פריטים שנגנבו ממנו בפועל. אולם זאת רק באותם מקרים בהם התנהגותו של המבוטח היתה פסולה במיוחד, כגון כאשר מסר למבטחו עובדות כוזבות "בכוונת מרמה". נטל השכנוע לבסס כוונת מרמה שכזו מוטל על המבטח.

במקרה זה, הוסיפו השופטים, אמנם שינה פאר גרסאות במהלך המשפט, בעניין הוספת שני הפריטים אולם בסופו של דבר גם לא תבע דבר עבורם.

יש לנהוג משנה זהירות, קבעו השופטים, לפני שבאים להעביר מן העולם תביעת מבוטח רק על סמך הבל פיו, תוך ניסיון להסיק מדבריו שהתכוון לרמות את חברת הביטוח.

לדעתנו, הבהירו השופטים, הגירסה שעלתה מעדותו של פאר בבית המשט היתה מוטעית ולא שקרית. גירסה זו שנמסרה שנתיים וחצי לאחר מקרה הפריצה עמדה בסתירה לגירסתו הקודמת של פאר שניתנה סמוך לאחר קרות הפריצה. בגירסה הקודמת הודה פאר כי הוא זה שהוסיף את התאריך בטופס ההערכה בלי כל כוונה פלילית. גירסתו לגבי מועד בדיקת התכשיטים תאמה את זו של בעל החנות זזתי.

לפיכך, קבעו השופטים פה אחד, לא היה מקום לתפוס את פאר על דבריו בבית המשפט ולא ליחס את המשקל הראוי לגירסתו הראשונית כפי שבאה לידי ביטוי בהודעתו הראשונה לחוקר מטעם הפניקס.

דחיית תביעתו של פאר על בסיס זה היתה מוטעית, פסקו השופטים. הדיון הוחזר לבית משפט השלום כדי שידון בשאר הטענות שהועלו על ידי הפניקס כנגד פאר.

י"א. FRAUS OMNIA CORRUMPIT

תרמית משחיתה הכול, קובע העיקרון המשפטי שבכותרת. אף על פי כן מכשיר הענישה כלפי רמאים היה זר למשפט האזרחי.

להבדיל מהמשפט הפלילי, אין זה מקובל בתחום האזרחי להטיל סנקציות שנועדו להרתיע מזיקים או מפרי חוזים פוטנציאליים. לפיכך משך שנים מאז חוקק חוק חוזה הביטוח, התקשו בתי המשפט לעכל את ההוראות העונשיות הלא-שגרתיות שבו. אלה מופנות הן כלפי חברות הביטוח והן כלפי המבוטחים, למען יראו וייראו.

נביא להלן מספר מקרים בהם עשתה הפסיקה שימוש בסעיף העונשי של סעיף 25.

בדירתה של מרים ברנס ארעה פריצה. תכשיטיה היו מבוטחים בחברת הסנה וברנס פנתה לחברה בטענה שכל התכשיטים נגנבו.

במהלך בדיקת פוליגרף מוסכמת הסתבר כי ששה תכשיטים, שערכם מגיע לכדי מחצית מסכום התביעה, לא נגנבו וגירסתה של ברנס לגביהם היתה שקרית.

בעבר היה בית המשפט מעניק לברנס את המחצית האמיתית מתביעתה. תוצאה זו יצרה תמריץ למבוטחים, להגזים ולנפח את תביעותיהם.

השופט אדמונד לוי החליט לשים קץ לגישה מעודדת רמאים זו. למקרה כזה, קובע השופט לוי, נחקק סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. מבוטח או מוטב אשר מוסר למבטחו עובדות כוזבות והדבר נעשה בכוונת מרמה - מפסיד את תביעתו כולה וחברת הביטוח זוכה לפטור מלא מתשלום תגמולי הביטוח.

כלשון השופט: "העובדות הכוזבות שנכללו בתביעתה של ברנס מחברת הסנה, הן מבחינת מספרן והן מבחינת משקלן היחסי בסכום הפיצוי (למעלה מ- 50%), מלמדות שזו לא היתה טעות בשוגג או פליטת קולמוס, אלא מעשה שקדמה לו מחשבה ושמאחוריו מסתתרת כוונת מרמה מובהקת".

בנסיבות אלו, מוסיף ומסיים השופט לוי, ראוי לפטור את חברת הסנה כליל מחבותה על פי הפוליסה.

בדירתו של מרדכי חלבי ארעה פריצה. חלבי פנה אל מבטחת הדירה, חברת המגן, עם רשימה ארוכה של פריטים חסרים.

אנשי החברה התרשמו כי אכן הפריצה ארעה, אלא קיימת הגזמה רבה בכמות המופיעה ברשימת הפריטים.

בין חלבי לחברת המגן נחתם לפיכך הסכם פוליגרף. לאחר החתימה שינה חלבי את טעמו והחליט שלא להבדק ולהגיש תביעה לבית משפט השלום בבאר-שבע.

נשיא בית המשפט, השופט יוסף רבי, חייב את חלבי לעבור בדיקת פוליגרף.

הבדיקה אימתה את חשדות אנשי חברת הביטוח. הסתבר כי אכן נגנבו מבית חלבי תכשיטים. עם זאת, ברשימת הפריטים שהוגשה לחברה נכללו תכשיטים שלא נגנבו.

השופט רבי דחה את טענת חלבי כי מגיע לו פיצוי לפחות עבור הפריטים שנגנבו באמת.

הנשיא העדיף את טענת חברת המגן כי זהו מקרה קלסי בו יש להחיל את סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

סעיף זה קובע כי כאשר המבוטח מוסר לחברת הביטוח שלו עובדות כוזבות והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטורה חברת הביטוח כליל מחבותה.

כלשון השופט: "ההנחה היא, וזה ההגיון העומד מאחורי הסעיף, כי קיימת יותר מחובת נאמנות בין מבוטח שמוסר מידע למבטח כאשר למבטח אין שום ידיעה, על המעשים בהם מדובר.

נכון שתוצאות דחית תביעה כזו הינן קשות. יחד עם זאת רצון המחוקק הוא שכאשר קורים ארועים שכאלו, ימסור המבוטח פרטים מדויקים ככל האפשר ולא - הסנקציה היא חמורה, כולל דחיית כל תביעת המבוטח".

אחמד נסרה החזיק בבעלותו חנות לחומרי בנין בכפר אבו-סנאן.

באחת משעות הבוקר המוקדמות, חדרו אלמונים לחנות. הפורצים נפצו, שברו ועקרו חלקים מהמבנה ומהמנעולים וגנבו סחורה מהמדפים.

החנות הייתה מבוטחת בחברת הביטוח הפניקס. האחרונה שלחה את נסרה לבדיקת פוליגרף במשטרת ישראל.

תוצאות הבדיקה הראו כי נסרה דובר אמת בגרסתו. אף על פי כן, דחתה הפניקס את התביעה בטענה שנסרה ניצל את הפריצה בניסיון להוציא מהפניקס פיצוי מוגדל; גבוה מהנזק הממשי שארע לו.

המחלוקת בין הצדדים הגיעה עד לבית המשפט העליון והועברה להכרעת השופטים שלמה לוין, טובה שטרסברג-כהן ויצחק אנגלרד.

על פי העובדות שהוכחו בראיות, קבעו השופטים, מספר ימים לפני הפריצה הוציא נסרה בעזרת אחיו כמות רבה של סחורה מהחנות והעבירה למקום אחר. שוויה של הסחורה שנותרה בחנות, היה נמוך בהרבה, משווי הסחורה עליה הצהיר נסרה בפני הפניקס כסחורה שנגנבה ממנו.

בהתאם לסעיף 25 לחוק, מציינים השופטים, פטורה המבוטחת מחבותה כל אימת "שהמבוטח או המוטב מסרו לחברת הביטוח עובדות כוזבות, והדבר נעשה בכוונת מרמה".

סעיף 25 לחוק, קובעים השופטים, נועד (בין השאר) להרתיע את המבוטח מלמסור למבטחת עובדות בכוונת מרמה; הסנקציה למעשיו של המבוטח היא שחרורה המוחלט של המבוטחת מחבות.

אכן, מוסיפים השופטים, יש לפרש את תוכנו של סעיף 25 על דרך הצמצום; עם זאת, הפרשנות חייבת להיות כזאת שלא תכשיל את המטרה שלשלמה חוקק הסעיף, והיא להרתיע את המבוטח מלבצע את .

סעיף 25 לחוק איננו כולל הגדרה של הדיבור "בכוונת מרמה". מקובל עלינו, מבהירים השופטים, כי דיבור זה של "כוונת מרמה" כולל שלושה יסודות:

א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות.

ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו.

ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.

בענינו של נסרה - גרסו השופטים - התמלאו כל שלושת היסודות גם יחד. העובדות על היקף המלאי שנגנב כפי שנמסר על ידי נסרה להפניקס לא היו נכונות, נסרה היה מודע לאי נכונות העובדות ונסרה ניצל את הפריצה שארעה כדי לנסות להוציא מהפניקס פיצוי על מלאי שלא נגנב וסכומי כסף שלא הגיעו לו.

בכך, פסקו השופטים פה אחד, נתמלאו כל שלושת התנאים לפיטוריה של הפניקס מחיובה כלפי נסרה.

בסיומו של דיון ועל בסיס נימוקים אלה, שללו השופטים מנסרה כל פיצוי, אפילו פיצוי על הסחורה שנגנבה בפועל.

י"ב. אבחנה בין מרמה לאי יכולת להוכיח

באחד הימים, נפרץ ביתו של זיו בודל. חלק מתכולת ביתו נגנבה. בודל היה מבוטח בחברת הביטוח אררט. זו האחרונה סירבה לשלם לבודל תגמולי ביטוח בטענה שאירוע הפריצה בוים.

שופטת בית משפט השלום בתל-אביב, ד"ר דפנה אבניאלי, דחתה את טענת אררט כי הפריצה בוימה, אולם התעורר אצלה ספק אם שני פריטים, תנור וטלוויזיה, אמנם נגנבו.

לפיכך פטרה השופטת אבניאלי את חברת אררט מכל תשלום, גם עבור אותם פריטים שנגנבו.

בודל פנה בערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב[3].

חוק חוזה הביטוח, מטיל חובות של התנהגות ביושר מוחלט לא רק על חברת הביטוח, אלא גם על המבוטח. חובת יושר זו המופנית כלפי המבוטח חוקקה בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח.

על פי סעיף 25 לחוק, מבוטח המגיש תביעה לחברת הביטוח, חייב למסור לה דברים כהווייתם. אחרת הוא עלול להפסיד את תביעתו כולה.

אלא שכאן יש לדייק, מסבירה השופטת אסתר קובו בבית המשפט המחוזי. כדי שחברת הביטוח תוכל ליהנות מסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח עליה להוכיח כי המבוטח פעל מתוך כוונה להוציא כספים שלא כדין.

בעניין זה, מודה השופטת, אין מבחן המאפשר להבחין באופן חד בין הפרזה לגיטימית של המבוטח באשר לשיעור ההפסד שנגרם לו לבין הפרזות אחרות.

בכל מקרה, נטל השכנוע להוכיח כוונת מרמה מצד המבוטח מוטל על המבטח. נטל זה מדגישה השופטת, איננו דומה לנטל השכנוע בהליך אזרחי רגיל. טענת תרמית מחייבת רמת הוכחה גבוהה יותר. את סעיף 25 יש לפרש על דרך הצמצום וכל מקרה של ספק צריך להתפרש לטובת המבוטח.

אררט הצליחה לעורר ספק אם שני פריטים, תנור וטלויזיה, אמנם נגנבו, במידה המצדיקה את הקביעה כי בודל לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את גניבתם של שני הפריטים. אך לא מעבר לכך.

ביחס ליתר הפריטים שנגנבו, כל שטענה אררט הוא, כי לא יעלה על הדעת שציוד כה רב הוצא מחלון ביתו של בודל שגודלו 80 ס"מ בלבד. נימוקים של "לא יעלה על הדעת" ו"ספק אם בכלל" אינם נימוקים משכנעים שיש בהם כדי לבסס תרמית מצד מבוטח.

הנימוקים שהביאה אררט מעוררים ספק בגירסת בודל, אולי אף ספק סביר.

אך במשפט אזרחי, מדגישה השופטת, אין די בספק סביר, אלא בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גרסת אררט. בזאת לא הצליחה אררט לעמוד.

התוצאה, קובעת השופטת, כי יש להחזיר לבית משפט השלום את התיק על מנת שיקבע את גובה תגמולי הביטוח שתשלם אררט לבודל ביחס לכל הפריטים שנתבעו על ידו, למעט התנור והטלוויזיה.

2. שימוש בחוקרים פרטיים

חזרה לנושאים הראשיים

מיהו חוקר פרטי

חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה תשל"ב-1972, מגדיר "חוקר פרטי" כמי שעוסק בהשגת ידיעות על הזולת, או באיסופן, לצרכי אחרים ודרך שירות לכל, ושלא לצרכי מחקר מדעי, סקר דעת קהל או פרסום ברבים.

החוק אוסר על כל אדם לעסוק כחוקר פרטי אלא אם יש בידו רישיון לכך מאת ועדת רישוי שבראשה עומד שופט מחוזי.

הרישיון לעסוק בחקירות פרטיות יינתן רק לאזרח ישראלי ותושב ישראל או לבעל רישיון לישיבת קבע בישראל.

חוקר פרטי יפעל כלפי לקוחו בנאמנות ודין היחסים ביניהם כדין היחסים בין שליח לשולחו.

חוקר פרטי ימסור לפי דרישת היועץ המשפטי לממשלה, לידיו או לידי מי שהסמיך לכך, ידיעות שגילה בדבר ביצוע עבירה אולם חוקר פרטי לא ימסור ידיעות שנמסרו לו מאת לקוחו אגב השירות המקצועי שנתן ללקוחו ושיש בהם כדי להפליל את לקוחו, אלא אם הסכים לקוחו לכך.

היועץ המשפטי לממשלה רשאי לדרוש מחוקר פרטי להפסיק את חקירתו אם הוא שוכנע שהמשך חקירתו של חוקר פרטי עלולה להפריע לחקירת המשטרה בעבירה; נסתיימה חקירת המשטרה - יודיע על כך היועץ המשפטי לממשלה לחוקר והוא יהיה רשאי להמשיך בחקירתו.

בעל משרד לחקירות פרטיות לא יעסיק אדם בחקירה אלא אם הוא חוקר פרטי רשוי; אולם רשאי הוא להעסיק בחקירה מתאמן אף שאינו חוקר פרטי רשוי, ובלבד שהמתאמן יפעל בפיקוחו ובהדרכתו הישירים של מנהל המשרד.

לחוקר פרטי יש אחריות בנזיקין ובכפוף לסעיף 13 לפקודת הנזיקין, רואים תאגיד של חוקרים פרטיים כאחראי אחריות שלוחית בנזיקין על כל מעשה או מחדל בענין שפעלו בו חבריו כחוקרים פרטיים.

אדם או מוסד המקיימים שירותי שמירה במשרד או מפעל, לא יקבלו על עצמם, במישרין או בעקיפין, לנהל חקירה פרטית הנוגעת לאותו משרד או מפעל, ולא ישתמשו לצורך כל חקירה שהיא במסמכים המצויים באותו משרד או מפעל.

אתיקה מקצועית החלה על חוקרים פרטיים

תקנות חוקרים פרטיים ושירותי שמירה (אתיקה מקצועית), תשל"ג-1972.

הצגת רישיון

חוקר פרטי ישא עמו בשעת עבודתו את רישיונו או תצלום קריא של רישיונו, ויציגנו לפי בקשת שוטר או כל אדם אשר אליו הוא פונה לצרכי עבודתו.

איסור התחזות

חוקר פרטי לא יציג את עצמו, בין במלים ובין בהתנהגות, כשוטר, כפקח או כעובד ציבורי וזאת בלי לגרוע מהוראות כל דין בדבר התחזות.

חוקר פרטי לא יציג עצמו כבעל מקצוע הטעון רישיון על פי חוק, אלא אם היה לו אותה שעה רישיון כאמור.

חוקר פרטי לא יתחזה כשליחו של אדם פלוני או מי שפועל מטעמו.

חוקר פרטי לא ישתמש בתיאור מקצועו במלה "חוקר" בלבד או בתוספת שם תואר אחר.

חקירת קטין

חוקר פרטי לא יבוא בדברים עם קטין בעניני לקוחו של החוקר הפרטי, אלא בנוכחות אפוטרופסו או באישורו מראש ובכתב.

איסור שכר לפי תוצאות

חוקר פרטי לא יתנה ולא יקבל שכר טרחה ששיעורו תלוי בתוצאות החקירה.

חוקר פרטי לא יתחזה כשליחו של אדם פלוני או מי שפועל מטעמו.

נכונות המידע

חוקר פרטי יקפיד על נכונות הידיעות שהוא מוסר ללקוחו. לא יחתום חוקר פרטי על חוות דעת או על דין וחשבון שנערכו שלא על סמך בדיקה אישית שלו או של חוקר פרטי ממשרדו, אלא אם ציין את המקור האחר ממנו שאב את הידיעה.

שמירת סודיות מקצועית

חוקר פרטי לא ימסור לאחר, שלא לצורך עבודתו, כל דבר שהובא לידיעתו תוך מילוי תפקידו, אלא אם הסכים הלקוח שינהג אחרת. האמור אינו גורע מהחובה למסור ידיעות לכל רשות הזכאית לקבל ידיעות על פי דין.

האזנות סתר

חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979.

האזנת סתר היא כל האזנה לשיחת הזולת, קליטה או העתקה של שיחת הזולת באמצעות מכשיר האזנה, ללא הסכמה של אף אחד מבעלי השיחה.

בשיחה הכוונה לשיחה בדיבור או בבזק (סימנים, אותות, כתב, צורות חזותיות, קולות או מידע, המועברים באמצעות תיל, אלחוט, מערכת אופטית או מערבת אלקטרומגנטית אחרת), לרבות בטלפון, בטלפון אלחוטי, ברדיו טלפון נייד, במכשיר קשר אלחוטי, בפקסימיליה, בטלקס, בטלפרינטר או בתקשורת בין מחשבים.

בעל השיחה הרשאי לתת הסכמה הוא המדבר, או מי שהשיחה מיועדת אליו, או המשדר מי שהמסר המועבר מיועד להיקלט אצלו, למעט הנותן שירות של העברת מסר בבזק, למען זולתו או מטעם זולתו.

האזנת סתר שלא על פי היתר כדין, והצבת את התקנת מכשיר למטרת האזנת סתר שלא כדיןמהווים עבירה פלילית.

חוקר פרטי שהורשע בעבירה של האזנת סתר, רשאי בית-המשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל, לשלול ממנו את רשיונו לעסוק כחוקר פרטי ולפסלו מקבלת רישיון חדש לתקופה קצובה שלא תעלה על שבע שנים מיום שיקבע.

האזנה לשיחה ברשות הרבים (מקום שאדם סביר יכול היה לצפות ששיחותיו יישמעו ללא הסכמתו), אם נעשתה באקראי ובתום לב, אגב הקלטה גלויה שנועדה לפרסום ברבים או למחקר אינה טעונה היתר.

דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה, לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט.

פרטיות וצנעת הפרט

חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע ארבעה עקרונות הנוגעים לענייננו:

1. כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.

2. אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.

3. אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.

4. אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.

חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 קובע עוולה ועבירה האוסרים על אדם לפגוע בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו המפורשת או מכללא.

החוק מפרט את המקרים המהווים פגיעה בפרטיות ואלה חלקם הנוגע לעינינו:

1. בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת.

2. האזנה האסורה על פי חוק.

3. צילום והסרטה של אדם כשהוא ברשות היחיד.

4. העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב...

5. שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה.

6. פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.

במשפט בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם הפוגע בפרטיות עשה את הפגיעה בתום לב והפגיעה נעשתה תוך ביצוע עיסוקו של הפוגע כדין ובמהלך עבודתו הרגיל, ובלבד שלא נעשתה דרך פרסום ברבים.

אולם קיימת חזקה כי בעל מקצוע עשה את הפגיעה בפרטיות שלא בתום לב, אם ביצע את הפגיעה תוך כדי הפרת הכללים או העקרונות של אתיקה מקצועית החלים עליו מכוח דין או המקובלים על אנשי המקצוע שהוא נמנה עימהם.

פסילת ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות

חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה.

בעניין אליהו אלבז[4] נדון מקרה של חוקרת פרטית מטעם חברת ביטוח שהציגה עצמה בכניסה לביתו של הנפגע לא בתור חוקרת פרטית אלא בתור עורכת סקר לגבי תנאי התרבות החינוך והחיים בשכונת מגוריו של הנפגע.

חברת הביטוח טענה כי הצילום שביצעה החוקרת אינו צילום אדם כשהוא ברשות היחיד, שכן החוקרת נכנסה אל הבית, שהתה בתוכו בהסכמת הנפגע, ולא הייתה כאן חדירה מן החוץ אל תחום בית המגורים, הוא רשות היחיד, של הנפגע.

השופט דחה את הטענה. השופט הסתמך על המקרים בהם פסל בית המשפט העליון ראיות שהוגשו על ידי חוקרים תוך שימוש במעשים בניגוד לרצונו של הנחקר ובעת שהשקוהו מי מלח כדי שיקיא ויפלוט מתוכו חבילות שהכילו סמים מסוכנים. וכן במקרה של ניתוח שבוצע בגופו של הנחקר ללא הסכמתו.

במקרה דנן, קובע השופט, לא היה שימוש באלימות, והושגה אומנם הסכמה של הנפגע לכניסת החוקרת הפרטית אל ביתו. אבל, הסכמה זו הושגה בעקבות הטעיה ואין זה משנה שהכניסה אל הבית נעשתה עקב הסכמה מוטעית כזאת. אין הבדל בין חדירה אל הפרטיות על ידי צילום מבחוץ או מרחוק, לבין חדירה אל הפרטיות בתואנת שווא של חוקר המציג עצמו כאחר. בשני המקרים, תכליתו של חוק הגנת הפרטיות חייבת הגנה על מי ששוהה בביתו מפני פגיעה בפרטיות.

השופט דן בהגנה לפיה הפגיעה בפרטיות בתום לב, היא כשרה שעה שהייתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית מוסרית חברתית או מקצועית לעשותה, וכן אם נעשתה לשם הגנה על ענין אישי כשר של חברת הביטוח.

אף אם מוטלת על חברת הביטוח חובה לברר את מצבו של הנפגע, על מנת לאפשר לה ניהול נאות של הגנתה במשפט, מסופקני אם חדירה כאמור לרשות היחיד בתואנת שווא היא פעולה היכולה להיחשב כתמת לב. עוד אני מסופק אם אין בנסיבות המקרה דנן "הפרת הכללים או עקרונות של אתיקה מקצועית החלים..." על חוקר פרטי בביצוע תפקידו.

אין פסול בפעולת צילום של חוקר פרטי המצלם את הנפגע ברשות הרבים, אך זכאי הנפגע שלא יצלמוהו בתוך ביתו בלא שהסכים לכך במפורש ביודעו את זהות המבקש לצלמו ובשליחות מי בא לצלמו. אינטרס חברת הביטוח בבירור מצבו הרפואי של התובע, בא במידה מספקת על סיפוקו, לפחות במקרה דנן, על ידי בדיקתו המקיפה באמצעות מומחים רפואיים, ועל ידי חקירות שהיא ערכה ועורכת שאין בהן פגיעה בפרטיות.

השופט מסתמך גם על חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו המדגיש אף הוא כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו" וכן כי "אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו".

בסופו של יום השופט ברלינר לא קיבל את הראיה כן לא ראה טעמים שירשמו אשר מצדיקים לקבלה.

עורכי הדין וחקירות

הקלטת הזולת

כללי האתיקה החלים על עורכי דין אוסרים עליהם להקליט שיחה עם לקוח או עם עורך דין אחר, אלא בידיעתם.

מגע עם אדם מיוצג

עורך דין היודע כי הצד שכנגד מיוצג בעניין פלוני בידי עורך דין לא יפנה אל הצד שכנגד אלא באמצעות עורך הדין המייצגו באותו ענין, לא ייפגש עם הצד שכנגד לצורך דיון באותו ענין אלא בנוכחות עורך דינו.

בגיליון 49 של עט ואתיקה, ועד מחוז תל אביב, מופיעה שאלה בנוגע לתופעה שגרתית:

במהלך ניהול תביעות פיצויים עבור נזקי גוף, נשלחים חוקרים לדובב את הנפגעים וזאת ללא תיאום מוקדם עם עורך הדין המייצג אותם במגמה ברורה להוציא מהם פרטים רבים ככל האפשר, ביחס למצבו הבריאותי, הפיננסי והאחר. לעתים מציג עצמו החוקר ככזה ופעמים הוא בא בעורמה ותוך מרמה באשר לזהותו.

לפרקים נשלחים חוקרים אלה כהוראה של עורכי הדין ולפרקים נעשה הדבר תוך עצימת עיניים של עורך הדין.

ועדת אתיקה קבעה כי לעורך דין אסור לפנות אל נפגע מיוצג לא ישירות ולא באמצעות שליח מטעמו ולרבות חוקר.

לעורך דין אסור להקליט נפגע מיוצג באמצעות שליח מטעמו ולרבות על ידי שיגור חוקר.

על עורכי הדין במחלקת תביעות של חברות ביטוח חלים אותם כללי אתיקה הנוהגים כלפי עורך דין חיצוני.

שאלת הקבילות אינה מתחום דיני האתיקה ויש להתייחס אליה תוך בחינת דיני קבילות ראיות.

בכל מקרה יש לנקוט את הצעדים המתבקשים במישור הראיות, ואם יש מקום לכך גם במישור האתי.

בגילין עט ואתיקה מספר 48 נשאלה שאלה אם רשאית חברת ביטוח לשלוח חוקר מטעמה ללקוח של עורך דין או להחתים את הלקוח על מסמך כלשהו לאחר שהוגשה על ידי עורך הדין תביעת הלקוח לבית המשפט ומתנהלים בין הצדדים הליכי משא ומתן לפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט.

הוועדה ענתה כי חברת ביטוח כתאגיד אינה כפופה לדיני האתיקה של עורכי הדין.

במסגרת היחסים שבין איגוד חברות הביטוח לבין לשכת עורכי הדין אין הסדר קיים ותקף בנושא.

חרף האמור לעיל הרי מרגע שהלקוח מיוצג על ידי עורך דין, מנוע עורך הדין של חברת הביטוח גם אם הוא עובד שלה, מלשגר חוקר על מנת שזה יפנה לנפגע ישירות או יחתימו על מסמך כלשהו. בכפיפות למגבלה זו ניתן כמובן לנהל חקירות בנושא.

3. חסיון חומר חקירה

חזרה לנושאים הראשיים

א. העדפת החיסיון על פני הגילוי בתחום הביטוח

ב- 11.10.1968 ניתנה על ידי השופט ויתקון הלכת זינגר[5] ששימשה משך עשרות שנים בסיס להטלת חיסיון על דו"חות חקירה בתביעות ביטוח.

השופט ויתקון מסביר כי שני עקרונות חשובים שווים מתחרים זה עם זה בסוגיה זו:

1. גילוי מראשית המשפט של מלוא החומר שבידי כל צד, שלא יהא היריב מופתע, יוכל להתכונן כהלכה ולא יוסתר ממנו דבר העשוי להוציא לאור את זכותו.

2. שמירת סודיות הקשר בין עורך דין ולקוחו על מנת להבטיח לאחרון שיקבל ייעוץ והגנה על זכויותיו ולא יחשוש שדברים שעברו בין השניים יתגלו לצד השני ויהיו לו לרועץ.

הקושי, מדגיש השופט, אינו במסמך שהלקוח עצמו הכין ומסר לעורך דין, או שזה הכין ומסר ללקוחו. חסיונם של אלה ברור למדי.

הקושי מתעורר לגבי מסמך שהוכן על ידי אדם שלישי כשלוחו של הלקוח ולפי בקשתו של זה (או של פרקליטו), על מנת לשמש חומר לייעוץ משפטי בשעת המשפט או לקראתו.

השופט ויתקון אימץ בסוגיה זו התפתחות שחלה במשפט האנגלי שהעדיף החל משנת 1913 את עקרון החיסוי על פני עקרון הגילוי. החיסוי ניתן גם למסמך שהוכן לאו דווקא לשמש חומר לייעוץ משפטי כמטרה הדומיננטית.

באותו מקרה, המסמכים נוצרו בשלב מוקדם למדי, לפני שהמבטחים החליטו לדחות את תביעת המבוטחים. השופט קובע כי גם מסמכים שנולדו בשלב זה ראויים להיות חסויים, אפילו מטרת הכנתם הדומיננטית לא הייתה קבלת ייעוץ משפטי.

השופט לא הסכים לקבל את הטענה כי זה עסקו הרגיל של מבטח לבדוק תביעות ועד שלא יחליט על דחיית התביעה לא ניתן לומר שמטרת חקירותיו היא גם לקבלת ייעוץ משפטי.

"...אין...לומר שלעולם לא ייתכן מקרה שלא יכלכל מבטח את חקירותיו מראש מתוך חשש שהחומר הנאסף סופו להימסר לאורך דין. כך המצב בעיקר כשקיים חשד בכנות התביעה".

השופט מבהיר עוד כי ניתן למנוע את העיון גם מטעם אחר הקבוע בתקנה 120 לפיה לשופט שיקול דעת לאפשר עיון במסמכים לצורך "דיון הוגן". כאן הוא מאמץ את ההלכה האמריקאית. בארצות הברית חומר ומסמכים הנאספים לקראת משפט על ידי עורך דין, או על ידי מומחים ואנשים אחרים שאינם עורכי דין, נהנים מחיסיון כדי להבטיח את עורך הדין שיעשה את עבודתו ב"פרטיות" (privacy) ללא הפרעה מצד היריב, אלא אם כן, גילוי החומר נחוץ לצד שכנגד כדי לתבוע את זכותו ושבלי העיון עלול הוא לצאת מקופח.

ב. הלכת המטרה הדומיננטית

שינוי בהלכה זו חל בפרשת עפרה גלעד [6].

טל גלעד ניסה להתאבד. הוא הובהל לבית חולים הדסה עין כרם, נותח וחייו ניצלו. הוא אושפז במחלקה. הוא חמק ממנה, עלה לקומה השמינית של בית החולים, וקפץ אל מותו.

בעקבות זאת מינה מנהל בית החולים צוות רופאים פנימי לבדיקת נסיבות האירוע. הצוות הגיש את הדו"ח הפנימי למנהל בית החולים.

לימים הגישו בני משפחת המנוח תביעה נגד בית החולים. בתצהיר גילוי מסמכים מטעם בית החולים נאמר, בין השאר, כי "דו"ח בדיקה פנימי של בית החולים הדסה - חסוי".

חיסיון למסמך שהוכן לקראת משפט-אימוץ הלכת המטרה הדומיננטית

השופט אהרון ברק מסביר כי ביסוד החיסיון עומדת ההכרה כי קיימים אינטרסים ושיקולים - מלבד האינטרס המרכזי של גילוי האמת - אשר מן הראוי להגן גם עליהם. על רקע זה הוכרו, למשל, חיסיון סטטוטורי משיקולים של בטחון המדינה ושלום הציבור [7] וחיסיון עיתונאי מכוח הפסיקה [8].

מסמך אשר הוכן לקראת משפט נהנה מחיסיון מתוך רצון לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט, כשהוא חופשי מהחשש שהכנתו תיחשף בפני יריבו.

החיסיון ניתן בשני תנאים הכרחיים:

א. צפי לקיומו של משפט: כאשר המסמך הוכן שעה שהמשפט היה תלוי ועומד, או כאשר הייתה הסתברות של ממש כי משפט יוגש בעתיד.

ב. המטרה הדומיננטית בהכנתו של המסמך הייתה לצורך המשפט: מטרה זו אינה חייבת להיות המטרה היחידה, אולם מסמך שהיה נערך בין כה וכה, מטעמים שאינם קשורים למשפט צפוי, לא ייהנה מחיסיון גם אם אם תרומתו למשפט הייתה צפויה.

הלכת המטרה הדומיננטית מקובלת כיום באנגליה, בקנדה ובאוסטרליה. השופט ברק קובע כי יש לאמץ אותה בישראל ובכך לסטות מהלכת זינגר אשר התבססה על הלכה אנגלית שאינה תקפה עוד באנגליה ואשר הסתפקה לשם תחולת החיסיון בכך שאחת המטרות, ואפילו זו אינה העיקרית, להכנת המסמך הייתה משפט צפוי.

ביסוד הכנת דו"ח הבדיקה הרפואי עמד גם העניין של בית החולים לדעת מה אירע על מנת להפיק לקחים. לא ניתן לומר כי המטרה הדומיננטית להכנת דו"ח הבדיקה הרפואי הפנימי הייתה הצפי למשפט. לכל היותר ניתן לומר כי הייתה זו אחת המטרות, ויתכן אף מטרה שולית. בנסיבות אלה, קובע השופט, אין החיסיון של מסמך שהוכן לקראת משפט עומד לבית החולים.

חיסיון הלכתי מטעמים ציבוריים

לדו"חות בדיקה רפואיים פנימיים של בתי חולים אין חיסיון סטטוטורי. השופט ברק דן בשאלה אם ראוי כי בית המשפט יצור, במסגרת סמכותו ושיקול דעתו, חיסיון הלכתי מיוחד לדו"חות כאלה.

השיקולים בעד:

מטרת המשפט היא בגילוי האמת. דו"חות הבקורת נערכים לרוב סמוך לאירוע, ועל כן הם חסרי תחליף מבחינת העיתוי, הרלבנטיות, הנגישות למידע ויחודיות המידע הכלול בהם.

ביסוד תפיסתנו עומד האדם שבו מקננת מחלה, ולא מחלה שמצאה לה בית קיבול באדם. עניינו של הרופא הוא האדם החולה, ולא המחלה שבאדם. על כן זכאי האדם, אם הוא רוצה בכך, לדעת מה הטיפול שהוא עומד לקבל, ומה הטיפול שהוא כבר קיבל. הוא זכאי לדעת על אירועים, מעשים, מחדלים והוראות שהביאו אותו למצב בו הוא נתון עתה, לאחר הטיפול.

השיקולים נגד:

החיסיון חיוני לקיומן ותפקודן של ועדות בדיקה רפואיות פנימיות בבתי חולים. בהיעדר חיסיון, ימנעו הועדות מלפעול באופן העשוי להטיב עם החולה שעניינו נבדק. בית חולים לא יקיים בדיקות פנימיות אשר באמצעותן יוכלו מגישי תביעות לבסס את רשלנות בית החולים. יתכן אף שהרופאים יסרבו כליל להופיע בפני ועדות הבדיקה הפנימיות.

הכרה בחיסיון זה אינה פוגעת באינטרסים של החולה מעבר למידה הדרושה, שכן בידי החולה קשת רחבה של אמצעים, אשר דרכם הוא עשוי לחשוף האמת. בין אלה ניתן להזכיר את הרשומות הרפואיות הפתוחות לעיון החולה; יכולתו לקבל חוות דעת רפואית עצמאית; הנטיה ההולכת וגוברת להטיל הנטל להוכיח רשלנות על הרופא ובית החולים.

ההכרעה:

החשש לפגיעה בקיומן ובתפקודן של ועדות הבדיקה הפנימיות בבתי חולים, אם לא יוכר החיסיון, הוא ספקולטיבי.

חובתו - האתית והמשפטית - של הרופא להעמיד את בריאות החולה בראש מעייניו, ולקיים יחס של כבוד לחיי אדם. זו מטילה עליו חובה ממילא לשתף פעולה באופן מלא עם ועדות רפו